בשולי המלחמה הקרה, נכרתו אמנות ונקבעו משטרי התנהלות לנטרול מירוצי חימוש יקרים מחשש כי הם עלולים להסלים למלחמה לא רצויה ובכדי למנוע הגעת נשק להשמדה המונית לידיים המסוכנות לשלום העולמי.
להלן האסדרות העיקריות בתחום:
- האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי START: Strategic Arms Reduction Treaty, הסכם דו-צדדי שנחתם בשנת 1991 בין ארה"ב לבריה"מ על הפחתה והגבלה של אחזקת נשק התקפי אסטרטגי. האמנה הגבילה את מספר ראשי הנפץ הגרעינים של הצדדים והייתה הסכם בקרת נשק הגדול והמורכב ביותר בהיסטוריה. בסוף 2001 הסתיים יישומה בהסרת כ-80% מכלל כלי הנשק הגרעיניים האסטרטגיים בעולם דאז. בשנת 2010, נחתמה בפראג אמנה חדשה שנועדה להחליף אותה ("סטארט החדש").
- האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני NNPT: Nuclear Non-Proliferation Treaty נחתמה ב- 1968 ונועדה להגביל הפצת נשק גרעיני. כל המדינות אישרוה למעט: הודו, פקיסטן, ישראל, צפון קוריאה ודרום סודאן.
- האמנה לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, INF: Intermediate-Range Nuclear Forces Treaty בין ארה"ב לבריה"מ מ- 1987, לפירוק הדדי של טילים בליסטיים לטווח בינוני. בשנת 2007 הכריז פוטין כי ההסכם אינו משרת עוד את האינטרסים של רוסיה לאור כוונת ארה"ב להציב מערכות הגנה מפני טילים בפולין וצ'כיה. ב- 2018 הכריז טראמפ כי ארצו תפרוש מההסכם.
- משטר למניעת הפצת טכנולוגית טילים The Missile Technology Control Regime (MTCR). משטר שהוסדר בשנת 1987 ע"י 7G והורחב להבנה פוליטית רב-צדדית בלתי-פורמלית של 35 מדינות חברות להגביל את התפשטות נשק להשמדה המונית ע"י שליטה ביצוא טכנולוגיות התורמות לשיגור נשק כזה עם מטען הגדול מ- 500 ק"ג לטווח מעל 300 ק"מ. המשטר אינו מטיל חובות משפטיות על השותפים.
חולשת האסדרות
לאמנות ומשטרים אלו חולשה מובנית כאשר אינן מחייבות את כלל השחקניות על המגרש. START הצליחה כי בתקופה ההיא היו לשתי מעצמות-העל 95% מכלי הנשק האסטרטגיים בעולם וההסכם ביניהם טיפל ברוב מוחלט של המערכות.
בעייתה האמיתית של רוסיה עם הסכם INF היתה עליית סין כמעצמה צבאית הממשיכה לפתח ולהציב טילים לטווח קצר ובינוני, בעוד רוסיה מנועה מכך. זאת כאיום על ההגמוניה הרוסית באסיה.
ארה"ב נמנעת מלמכור מערכות שינוע חימוש מעל 500 ק"ג ומעל 300 ק"מ בציות למשטר MTCR ו
בשל כך, מדינות כמו קוריאה הדרומית וישראל מפתחות מענים משלהם אל מול האיומים עליהן. כך בפועל, המשטר לא רק שאינו מונע את תפוצת המערכות לשינוע נשק להשמדה המונית אלא אף מכניס שחקניות חדשות למגרש, שאינן מחויבות למשטר.
המדאיגה מכולן היא חולשתה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, אשר אינה עומדת בייעודה. הודו ופקיסטן חמושות בנשק גרעיני וביצעו ניסויים פומביים בכלי נשק אלה. ישראל נוקטת במדיניות עמומה וצפון קוריאה ביטלה את חתימתה על האמנה. באם איראן תשלים את פרויקט הנשק הגרעיני שלה, צפוי מירוץ חימוש גרעיני בהובלת סעודיה ואיחוד האמירויות בכוונה להגיע למאזן אימה מול איראן.
הפתרון - מודל חובה כללי לכולן
ניתן להסיק שהאמנות הוולונטריות להגבלת תפוצת נשק להשמדה המונית, אשר נכרתו במחצית השנייה של המאה העשרים, היו טובות לשעתן ותרמו לריסון המלחמה הקרה והאטת מירוצי החימוש. כיום, בעידן של מידע טכנולוגי זמין, חסמי הכניסה לייצור WMD, הונמכו והאמנות הללו אינן מספקות את ההגנה על השלום העולמי כפי שנחזה בעת כריתתן.
נראה כי הגיעה העת להעביר את אכיפת אמנות ומשטרים אלו למנגנון בינלאומי כלל עולמי מחייב.
בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC: International Criminal Court), פועל, משנת 2002, מתוקף אמנת רומא, ומוסמך לדון באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע תוקפנות.
מודל מעניין אפשרי יהיה להוסיף את הפצת WMD תוך הפר המשטר והאמנות, כפשע אישי חמישי, של ראש המדינה, אשר יהיה בסמכות השיפוט של ICC.
ג’ואל אלון הינו יזם עסקי וחברתי, יועץ פיננסי לחברות תעשייה ביטחונית בישראל, בנושא ניצול כספי הסיוע הביטחוני מארה”ב. אלון מהווה מומחה כמעט בלעדי לנושא של כספי הסיוע הצבאי מטעם ממשלת ארה”ב, וכן בעל ניסיון רב בהיבט המימון של תעשיות צבאיות.
